תסמונת המתחזה כשלומדים AI - איך עוברים אותה

לפני שלוש שנים, ישבתי במפגש הראשון שלי בקבוצת AI. סביבי ישבו אנשים שדיברו על מודלים, על פינאטיונינג, על דברים שלא הבנתי. במשך השעתיים האלה שלוש פעמים חשבתי לקום וללכת.

לא קמתי. אבל למחרת לא חזרתי. ועוד שנה לקח לי להבין שהבעיה לא היתה שאני לא חכמה מספיק. הבעיה היתה תסמונת המתחזה, וכל אישה שאני מכירה שעוסקת ב-AI עברה את זה.

מה זה בדיוק

תסמונת המתחזה היא תחושה פנימית שאת לא באמת שווה, ושאם אנשים ידעו את האמת הם יבינו שאת לא מתאימה. היא לא ייחודית לתחום ה-AI, אבל בתחום הזה היא מקבלת חיזוקים נוספים: הקהל גברי, השפה זרה, וקצב השינויים בלתי נסבל.

הרשימה הבאה מבוססת על ראיונות בקהילה שלנו. שאלתי 30 נשים מה הן חשו בהתחלה. אלה התשובות הנפוצות:

• "כולם כאן מבינים יותר ממני"
• "אם אשאל אגלה את הבורות שלי"
• "אני רק משחקת בכלים, לא באמת עושה AI"
• "מתי יבינו שאני לא שייכת לכאן"

אם זיהית עצמך, את לא לבד. ואין שום סיבה שזה ימשיך לחיות בך.

למה זה דווקא קורה לנשים יותר

הסיבה המרכזית: כשגדלת עם תרבות שאומרת ש"מחשבים זה לבנים", אפילו אם לא הקשבת באופן מודע, זה נשתל. אחר כך כשאת נכנסת לחדר עם 80 אחוז גברים, המוח שלך מאמת את האמונה הזו במהירות.

סיבה שנייה: נשים לרוב בודקות את עצמן יותר. בקורסים שלימדתי, נשים שאלו שאלות "אני לא בטוחה אם אני מבינה נכון, אבל..." בזמן שגברים אמרו "אני חושב ש..." על אותה הבנה. אותה ידע, אותו ביטחון שונה.

סיבה שלישית: השפה. כל הכלים באנגלית, רוב הטרמינולוגיה זרה. בכל פעם שאת לא מבינה מילה, את חושבת שאת לא חכמה מספיק, במקום לחשוב "המילה הזו לא שלי, אבל הקונספט פשוט".

מה לא עוזר

אומרים לנשים שתסמונת המתחזה זה רעיון בראש שלהן, ושצריך "להאמין בעצמן יותר". זה לא עוזר. זה גם לא נכון: לפעמים את באמת לא יודעת משהו, וזה בסדר.

אומרים גם "תזכרי מה הישגת בעבר". זה עוזר רק לרגע, ולא מתעמת עם הבעיה האמיתית.

מה שכן עובד הוא מערך פעולות מעשי.

מה כן עוזר

ראשית, תעבדי עם נשים אחרות. לא רק כי זה נחמד. כי כשאת רואה אישה אחרת שואלת את אותה שאלה שפחדת לשאול, את מבינה שאת לא לבד. בקהילה אצלנו זה קורה כל יום, ואני רואה את התחושה הזו מתפוגגת בתוך שבועיים אצל מצטרפות חדשות.

שנית, תיצרי לעצמך פנקס ניצחונות. כל פעם שלמדת משהו, כל פעם שעזרת למישהי אחרת, כל פעם שכלי שלא הכרת הפך לחלק מהיום שלך, רשמי שורה. אחרי חודש, את קוראת את הרשימה ורואה שעברת מרחק.

שלישית, תפסיקי להשוות את עצמך לאנשים בעולם השני. אם את מסתכלת על מהנדסת AI ב-OpenAI עם 15 שנות ניסיון, את כמובן תרגישי מאחור. תסתכלי על אישה שעמדה במקומך לפני שנה. השוואה כזו תיתן לך פרספקטיבה אמיתית.

רביעית, תלמדי לשאול שאלות בפומבי. זה צעד גדול. בפעם הראשונה אצלי זה היה ברעידות. אבל אחרי שלוש פעמים שעשיתי את זה ויצאה ממני שאלה והעולם לא קרס, השאלות הפסיקו להפחיד.

מה אומרות לי הנשים בקהילה

כתבתי לכמה חברות בקהילת AiWomen ושאלתי מה עזר להן לעבור את התחושה. הנה כמה תשובות שגרמו לי לחשוב:

"הבנתי שהשאלות הכי בסיסיות שלי הן בדיוק מה שמישהי אחרת רוצה לשאול אבל פוחדת. הפכתי לזו שמרימה את היד."

"התחלתי לכתוב על מה שאני לומדת. בהתחלה לעצמי, אחר כך בלינקדאין. ככל שכתבתי יותר, יותר הבנתי שאני יודעת."

"תפסתי שהמתחזה האמיתית היתה הפנטזיה שלי על מי 'באמת' שייכת לתחום. אין דמות כזו. כולם לומדים."

איך אני מתמודדת בעצמי

אני לא נשארתי בצד השני של המסלול. גם היום, אחרי שלוש שנים, יש ימים שהתחושה חוזרת. בעיקר כשמישהו מדבר במונחים שאני לא מכירה, או כשאני נכנסת לחדר עם מומחים אמיתיים.

מה שעוזר לי באותם רגעים: שתי השאלות הבאות, שאני שואלת את עצמי בראש.

ראשון: "מה ספציפית אני לא יודעת כרגע?". זה הופך את "אני לא מבינה כלום" ל-"אני לא יודעת מה זה המונח X". פתאום הבעיה קטנה וברורה, ויש לי דרך לפתור אותה: לשאול או לחפש.

שני: "מה אני כן יודעת שהאדם הזה לא יודע?". כל אחת מאיתנו מביאה משהו לחדר. אצלי זה הבנה של המקצוע הקודם שלי, יכולת תקשורת עם אנשים לא טכניים, או רגישות לאיך טכנולוגיה משפיעה על נשים. כל אישה מביאה משהו שאחרים לא רואים.

מה ההבדל בין נשים שעוברות את זה לבין נשים שלא

ראיינתי הרבה נשים שהיום מצליחות, וגם נשים שעדיין במסלול. ההבדל הגדול ביותר לא היה אינטיליגנציה, לא היה כסף, ולא היה זמן.

ההבדל היה האם הן עשו את המסע לבד או בקבוצה.

הנשים שהמשיכו ופרצו, היו כמעט כולן בקבוצה של נשים שעברה איתן את אותו הזמן. שיתפו תסכולים, חגגו ניצחונות קטנים, ועזרו אחת לשנייה לנשום כשהיה קשה.

הנשים שעצרו בדרך, כמעט תמיד ניסו לעשות את זה לבד.

זה לא במקרה.

מה לעשות השבוע

אם את קוראת את זה ומרגישה את התחושה הזו עכשיו, עשי שלושה דברים:

ראשון, שאלי שאלה אחת בפומבי. בקבוצה כלשהי, בטוויטר, בלינקדאין. שאלה אמיתית שיש לך, גם אם זה מרגיש בסיסי. את תופתעי כמה אנשים יענו ויודו לך.

שני, מצאי קהילה של נשים. את לא חייבת להיות בקהילה שלנו, אבל מצאי משהו. ראיתי שלוש נשים שעשו פיבוט קריירה ל-AI, וכולן עברו את התחושה הזו עם קהילה לידן.

שלישי, התחילי לעבוד עם כלי AI בלי לחשוב אם את "מבינה" מספיק. אם את רוצה מסלול ברור, יש לי רשימה של שבעה כלים שאת יכולה להתחיל איתם השבוע.

אחרי שלושה חודשים את לא תהיי אישה אחרת. את תהיי את, רק בלי הקול הזה בראש שאמר לך שאת לא שייכת. ואת תרצי להצטרף לקהילה של נשים אחרות שיודעות בדיוק על מה את מדברת.